טומאת מת

 מאת: אורן סעיד

בחז"ל מצינו מספר שיטות לגילוי קברים על מנת להינצל מטומאה הבאה על ידי גופת אדם מת. כיום ישנם אמצעים טכנולוגיים העשויים לסייע, בין היתר, גם למטרה זו.

בפרשתנו אנו למדים שהמת מטמא במגע ובאוהל, כלומר הנוגע במת או בחלק ממנו, או כל הנמצא באוהל אחד עם המת - טמא שבעת ימים, וטעון הזאה ממי אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, שנאמר: "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים" (יט, יא) - מכאן לטומאת מגע; ובהמשך (פס' יד): "זאת התורה אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" - מכאן לטומאת אוהל. המת מטמא אף במשא, כלומר, אדם הנושא את המת אע"פ שאינו נוגע בו - נטמא, וזה נלמד בספרי פרשת חוקת בקל וחומר מטומאת נבילה.

טומאת אוהל מטמאה בשלוש דרכים[1]:

א. כל הנמצא עם המת באוהל אחד, כגון שגג אחד מאהיל על המת ועל אדם או כלים או אוכלים, שטומאת המת מתפשטת בכל האוהל ומטמאה כל מה שבתוכו.

ב. אם המת נמצא ממעל לאדם או לכלים, והמת מאהיל עליהם, שטומאת המת יורדת ומטמאה כל מה שכנגדה למטה.

ג. אם האדם או הכלי נמצאים ממעל למת, והם מאהילים על המת, שטומאת המת עולה ומטמאה כל מה שכנגדה למעלה.

הר הבית, תצלום אווירי משנת 1938.
חלקים גדולים מהר בית בנויים
על גבי קשתות למניעת טומאת מת.
מתוך ויקימדיה

מה קורה כאשר יש לנו ספק בשטח מסוים האם יש קבר או עצמות מן המת, ואנו רוצים לעבור בתוכו וחוששים שמא נאהיל על הקבר או העצמות?

לפני שנדון בזה, מן הראוי להזכיר את המקרים בהם אין בעיה של טומאת אוהל, אלא רק טומאת מגע ומשא. המשנה באהלות (פ"ב מ"ג), מונה בין הדברים שמטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באוהל:

א. עצם כשעורה - עצם מן המת כשיעור שעורה. שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני.

ב. ארץ העמים - גוש עפר שהובא מחו"ל לארץ ישראל, שהוא מטמא במגע ובמשא, מגזירת חכמים, שמא יש בו עצם כשעורה, אבל אינו מטמא באוהל. ברם, הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע בעפרה ולא נשאו, כגון שהיה רוכב על הסוס, מכל מקום טמא, שכן גזרו אף על אוירה של ארץ העמים.

ג. בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, קבעו חכמים, שמאה אמה מסביב לקבר נעשה "בית הפרס", היינו שטח שיש בו ספק טומאת מת, ועפרו מטמא במגע ובמשא, לפי שחוששים שמא גררה עמה המחרשה עצם כשעורה מעצמות המת. ונקראת "בית הפרס" על שם התפשטות הטומאה על כל השדה, מלשון פורס מפה, וכן "ויפרוש את האוהל" (שמות מ, יט). ברם, ישנו גם בית הפרס שמטמא אף באוהל - והוא שדה שאבד בה קבר, שהמאהיל עליה טמא (אהלות יח, ג).

שיטות לגילוי קברים בחז"ל

הגמרא במסכת מועד קטן (ה, ב), אומרת שאדם ההולך לשחוט את פסחו, וצריך לעבור דרך בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, ואם ידרוך על עצם כשעורה יהיה טמא, יכול לפני כל צעד לנשוף בזהירות את העפר ואם הוא לא גילה עצם באותו מקום, יכול לדרוך עליו (דעת "רב יהודה אמר שמואל"). התוספות במקום (ד"ה מנפח), שואל, מדוע לא חוששים שמא יש שם מת בעומק האדמה, שהמחרישה לא הגיעה אליו, ואז יש בעיה של טומאת אוהל? ומתרץ: "ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כי השתא בזמן הזה, הלכך לא חיישינן שמא המת בעומק תחת המחרישה". כלומר, מאחר ופעם היו קוברים מתים סמוך לפני האדמה, לא חששו לטומאת אוהל.

א"כ, בשדה שיש חשש שמא יש מת במעמקי האדמה, יש בעיה של טומאת אוהל. בעבר היו נוהגים לבדוק את הדרכים החשודות בטומאה ולטהרן מטומאתן בשביל עולי רגלים, עושי קרבן הפסח ונושאי טהרות. היו חופרים באדמה כדי לבדוק את המקומות שבהם יש חשש טומאה. ואם היו מוצאים שם קבר, שהוא ידוע שברשות נקבר שם, היו מציינים את המקום בסימן, שיהא ניכר לעוברים. אבל אם נמצא שם קבר שאינו ידוע, מותר לפנותו (ראה אהלות טז, ג).

במסכת שבת (לד, א) מספרת הגמרא, שהיה מקום שלא היה ברור אם נקבר בו מת, ובקשו מ-רבי שמעון בר-יוחאי לבדוק את הדבר. וכך עשה: "כל היכא דהוי קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה". כלומר: כל מקום שהיתה האדמה קשה - טיהרו, שבוודאי אין מת מתחתיו, כי אף פעם לא חפרו במקום זה (וראה באהלות [טז, ד], שצריך לחפור לעומק עד שמגיע לסלע או לקרקע שלא נחפרה מעולם), וכל מקום שהיה רפה, שהאדמה היתה תחוחה, ומכאן שפעם חפרו בו, ציינו מחשש לקבורת מת[2].

המקור לבדיקה זו, שצריך לבדוק האם פעם נעשתה בקרקע חפירה או לא, ע"י בדיקת קשיות הקרקע, כפי שמציין התוספות במקום ד"ה 'כל היכא' הוא במסכת נדה (סא, א), וכך מסופר שם: "אבא שאול אומר: מעשה בסלע בית חורון שהיו מחזיקין בה טומאה, ולא יכלו חכמים לבדוק מפני שהיתה מרובה, והיה שם זקן אחד, ו-רבי יהושע בן חנניא שמו, אמר להן: הביאו לי סדינים, הביאו לו סדינים, ושראן במים ופרסן עליהם: מקום טהרה - יבש, מקום טומאה - לח, ובדקו ומצאו בור גדול מלא עצמות". היה מקום גדול שהיה מוחזק שיש בו טומאת מת, ו-רבי יהושע בן חנניא, לקח סדינים ושראן במים, ואם הקרקע היתה לחה מחמת הסדינים, שהקרקע ספגה את כל המים שבסדינים, משמעות הדבר שנעשתה פעם חפירה במקום זה, כי העפר רך ותחוח ולכן ספג את המים. ואם הקרקע היתה יבשה, ז"א שהקרקע קשה, ולא נעשתה במקום חפירה בעבר, ולכן הקרקע לא ספגה את המים, ויש חשש שאכן כאן המקום שנקבר בו המת.

קבר התהום

על פי המשנה באהלות "טפח על טפח ברום טפח מרובע מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה" (ג, ז) כלומר, אם ישנו חלל אורך, רוחב וגובה של טפח (ז"א טפח מעוקב) הוא כולא את הטומאה בתוכו; במצב זה, הטומאה אינה מתפשטת מחוץ לחלל זה ולכן מי שנמצא מעל חלל זה (שהטומאה בתוכו) אינו נטמא בטומאת אוהל.

המבנה שמתחת למקום שריפת הפרה  היה בנוי בחללים (קשתות) מסוג זה לסירוגין מתוך חשש שישנם קברים או עצמות מתחת לפני הקרקע. כך גם הגשר המוביל מהר הבית להר המשחה – שם שרפו את הפרה -  היה חלל אווירי מתחתיו מפני הטומאה, כלשון חז"ל במשנה: "...כבש [גשר] היו עושים מהר הבית להר המשחה [הר הזיתים] כיפין על גבי כיפין [קשתות על גבי קשתות] כיפה כנגד האוטם [3], מפני קבר התהום, שבו [בכבש] כהן השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה [המסייעים והמטפלים] יוצאים להר המשחה.." (פרה ג,ו, שקלים ד,ב).  כך גם פסק הרמב"ם: "אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (במדבר יט, ג); ובהר המשחה, היו שורפין אותה.  וכבש היו עושין, מהר הבית להר המשחה; ותחתיו בנוי כיפין כיפין, וכיפה על כל שני כיפין, כדי שיהיו שני רגלי הכיפה על גג שני כיפין שתחתיה, כדי שיהיה תחת הכול חלול מפני קבר התהום.  אף מקום שריפתה ומקום הטבילה, שהיו בהר המשחה תחתיהן חלול, מפני קבר התהום.  והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה, יוצאין מהר הבית להר המשחה על גבי כבש זה" (הלכות פרה אדומה ג, א).

אנו למדים מזה את חומרת החששות לטומאת מת, ביחס לכהן השורף את הפרה. שהרי השקיעו הון תועפות ועבודת פרך לבניית הגשר מהר הבית להר המשחה, והכל נבנה בצורה של כיפין על גבי כיפין, קשתות על גבי קשתות, כדי למנוע כל חשש של טומאת אוהל המת מהכהן השורף את הפרה. אילו היה טמא מת בשעת שריפתה - הייתה הפרה נפסלת מלטהר.

במשנה במסכת פרה  נאמר  ששטח הר הבית והעזרות גם כן היה בנוי על גבי קשתות מחשש להימצאות קברים תחתיהם: "באו להר הבית וירדו. הר הבית והעזרות תחתיהם חלול, מפני קבר התהום" (ג, ג).  הרמב''ם  כתב "ש כל הר הבית והעזרות תחתיהם היה חלול מפני קבר התהום" למרות במשנה לא כתוב "כל" (הלכות פרה ב, ז). דבר זה, שחלקים גדולים מהר בית בנויים על גבי קשתות, בורות מים או מערות, החוקרים מגלים כיום בחפירות  בהר הבית. בסלע הטבעי שמתחת לפני השטח של הר הבית מצויים עשרות חללים, שמקורם בתקופות שונות. מקורם כנראה בעיקר בתקופות שבהן הפעילות בהר הבית היתה רבה. מדובר בתקופת בית ראשון, בתקופת בית שני, בתקופה האומאית (661-750 לספירה) ובתקופה הממלוכית (1260-1517 לספירה). חוקרי ירושלים הראשונים יכלו לרדת לתוכם ולחוקרם, אך מאז מלחמת העולם הראשונה לא הותר לאיש מהחוקרים להשתלשל פנימה [4].

טכנולוגיה לאיתור קברים

איתור עצמות וקברים, זוהי גם בעיה שמעסיקה ארכיאולוגים. הם זקוקים לזה כדי לאתר את העתיקות והשרידים של התקופות השונות. תצלומי אוויר מסייעים כאן הרבה. המדענים הבחינו, שבמקום שנחפרה בו פעם האדמה, גדלה צמחיה השונה מן הצמחייה של קרקע בתולה (=קרקע שלא נחפרה מעולם). בצילומים מן האוויר של שדות אשר מתחתם קבורים שרידים עתיקים מופיעים בתצלום קווים כהים המסמנים את תבניות המבנים הטמונים באדמה, וכך יכול החופר לחשוף ללא קושי את היסודות העתיקים. בעזרת תצלומי אוויר נתגלו כך ארמונות ווילות רומיים וכן ערימות של קברים. לאחרונה פותחו גם שיטות גיאוכימיות, חשמליות ומגנטיות: על ידי ניתוח הרכב הקרקע, או העברת גלים אלקטרומגנטיים דרכה, מסתמנים המעצורים (כלומר, קירות או שרידים אחרים), והמוליכות השונה של האדמה, מאפשרת לארכיאולוגים לאתר בדיוק נמרץ את מקומם של האבנים או הקירות. באמצעות בדיקות אלקטרומגנטיות ובדיקות אינפרא-אדום, ניתן לזהות חללים בעמקי האדמה[5].

כיום קיימת טכנולוגיה בה ניתן לאתר קברים באמצעות תגי RFID. לתוך הארון או הקבר עצמו מוכנס משדר RFID, עם סוללה שאמורה להספיק לכמה שנים טובות. בני משפחת המת מקבלים קורא מיוחד, שמאפשר להם לאתר את מיקומו המדויק של הקבר הלא-מסומן, ומדריך אותם אליו. המשדר יכול לעבוד עד עומק של 5 רגל (מטר וחצי) מתחת האדמה, כך שיישאר פעיל גם כאשר המקום מתכסה בצמחיה[6].

כיום ניתן להיעזר באמצעים הנ"ל כדי לאתר קברים ובורות מלאים עצמות, וכך לטהר שטחים מבעיות של טומאת מת, כמו בית הפרס - שדה שנאבדה בה קבר, וכן למנוע גם את "טומאת התהום" - שהמת היה מוסתר, ואחר כך נודע שהיה שם מת (פסחים ז, ז).

 



[1] ע"פ משניות "קהתי", הקדמה למסכת "אהלות", סדר טהרות, הוצאת היכל שלמה, 1977.

[2] זוהי שיטת תוס'. לעומת זאת, רש"י מביא את הירושלמי  (שביעית פ"ט הלכה א), בו מסופר שרשב"י עשה זאת בדרך נס, שבכל מקום שהיה בו מת - צץ ועלה המת מן הארץ, ומסביר ב"חכמת מנוח" שהנס היה, שבכל מקום שהיה מת, נזדעזעה הקרקע ונתרופפה, ולכן מובנים דברי הגמרא בהמשך: "כל היכא דהוי קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה".

[3]המשנה במסכת מידות אומרת: "האוטם שש אמות" (ד, ו) ומפרש הברטנורא: "אוטם - בנין אטום וסתום להיות יסוד לבית, שעליו מעמידין הכתלים". א"כ, האוטם הוא בניין סתום בלי חלל, ששימש כקומת יסוד לבית המקדש.

[4] ע"פ המאמר "ירושלים של מטה" מאת ד"ר רוני רייך – ארכיאולוג שחפר בירושלים, בעיתון "מסע אחר", גיליון 78, מרץ 1998, ירושלים.

[5] מתוך הספר "מבוא לארכיאולוגיה", מיכאל אבי יונה, הוצא כתר, 1979, עמ' 82.

[6] ע"פ מאמר שהופיע באתר "nana10", "גאדג'ט: מכשיר לאיתור קברים", ינואר 2012,


© כל הזכויות שמורות למחבר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

UA-41653976-1